20 שנה אחרי מותו זוכה הרב המרקד, הרב שלמה קרליבך לעדנה מוזיקלית גדולה. ברבים מבתי הכנסת בעולם מתפללים ע"פ לחנים שכתב, הופעות רבות מתארות את פס הקול של חייו, והיצירה סביב העשייה שלו רק מתגברת.

אהרן רזאל הספיק לסיים במהלך שירותו הצבאי תואר שני במוסיקה קלאסית ולא פגש את ר שלמה מעולם בחייו אך המפגש עם ניגוניו, אישיותו ותורתו של קרליבך כשנה לאחר פטירתו חולל מהפך בכל תפיסת עולמו. בהשראת רבו החדש אהרן מחליט לנטוש את ספסלי האקדמיה (למורת רוחם של סגל המורים) ולצאת עם גיטרה למסע. מסע מוסיקאלי יהודי שבו הניגון, קירוב לבבות והשמחה של אמונה ממלאים את עולמו, מסע שנמשך עד היום…

ובכן, בלילה גשום אחד, חוזר אהרון משבע ברכות שבו שר יחד עם עשרות רבות של תלמידי ישיבות את ניגוני קרליבך, מגיע לביתו נפעם מעוצמת החוויה ומרגיש דחף לכתוב בפעם הראשונה מכתב אישי למורו ורבו הרוחני לספר לו, לשוחח אתו, לשאול אותו …"מה הסוד שלך?"

אהרון רזאל שרואה ברב קרליבך מורה למוזיקה, ושואב ממנו לא מעט השראה, למד להכיר במשך השנים את רוחב היריעה ואת גודש היצירה. הם לא נפגשו פיזית מעולם, אבל הערכה הרבה שרחש אהרון הצעיר לרב שלמה, הפך אותו לתלמיד מוזיקלי מובהק. וכך, בתום אירוע שבע ברכות שהשתתף אהרון רזאל יחד עם עשרות תלמידי ישיבות קדושות, כשהוא משתאה על מה שנעשה בדור האחרון עם המוזיקה של רבי שלמה, התיישב אהרון רזאל בלילה ע"מ לכתוב לרבו ומורו המוזיקלי, מכתב.

השיר "שיחת לילה עם רב שלמה", הפך להמנון מרגש על האיש ועל שיטתו המוזיקלית, התורנית והחברתית. מילות השיר/ המכתב מקפלות בתוכן את כל המחשבות של אהרון.

וְלָמָּה הַשִּׁירִים שֶׁלְּךָ כָּל כָּךְ שְׁמֵימִיִּים?
כִּי לֹא הֶחְשַׁבְתָּ אֶת עַצְמְךָ לְמַלְחִין חָשׁוּב.
לֹא רָדַפְתָּ אַחֲרֵי לְהִיטִים כְּמוֹ רַבִּים. הָיִיתָ צִנּוֹר.
מְחֻבָּר יְשִׁירוֹת לְהֵיכַל הַנְּגִינָה הַמִּסְתּוֹרִי.
רָצִיתָ לִפְתֹּחַ אֶת הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם.
לְהָשִׁיב יְהוּדִים הַבַּיְתָה, לְהָשִׁיב לֶב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם,
לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם.

>>>מילות השיר >>>

שיחת לילה עם רב שלמה
מילים ולחן: אהרון רזאל

רֶבּ שְׁלֹמֹה,
עַכְשָׁו לַיְלָה בִּירוּשָׁלַיִם. אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי בְּנַחְלָאוֹת וְכוֹתֵב לְךָ.
רֶבּ שְׁלֹמֹה, לֹא נַחְתָּ לְרֶגַע, בְּשָׁעָה כָּזוֹ הָיִיתָ חוֹזֵר מֵאֵיזוֹ הוֹפָעָה עִם כַּמָּה חֶבְרֶ'ה, מַמְשִׁיךְ אִתָּם לַמָּלוֹן וְלוֹמֵד עַד הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה. אַחֲרֵי שֶׁהֵם עוֹזְבִים, אַתָּה נִגָּשׁ לַטֶּלֶפוֹן, וּמִתְקַשֵּׁר לְכַמָּה מֵהַחֶבְרֶ'ה שֶׁלְּךָ מִסָּבִיב לָעוֹלָם שֶׁצְּרִיכִים מִלַּת עִדּוּד אוֹ נֶחָמָה.
זֶה עַתָּה חָזַרְתִּי מִשֶּׁבַע בְּרָכוֹת לְזוּג צָעִיר.
שַׁרְנוּ שָׁם כָּל הָעֶרֶב שִׁירִים שֶׁלְּךָ. אַתָּה בֶּטַח יוֹדֵעַ, כָּל הָעוֹלָם שָׁר הַיּוֹם שִׁירִים שֶׁלְּךָ.
הָיוּ שָׁם אֵיזֶה מֵאָה יְשִׁיבֶע בּוּחֶערְ'ס. "גֶּעוַאלְד"! אֵיךְ שֶׁשָּׁרוּ "שִׁפְכִי כַּמַּיִם"…

מָה הַסּוֹד שֶׁלְּךָ, רֶבּ שְׁלֹמֹה?
כֻּלָּם הַיּוֹם מְנַסִּים לְהָבִין, לְחַקּוֹת אוֹתְךָ, לִלְמֹד אוֹתְךָ, לְפַצֵּחַ אֶת כָּל הַחִידוֹת. עוֹשִׂים עָלֶיךָ סְרָטִים, סְפָרִים, פֶסְטִיבָלִים. סִפְּרוּ לִי שֶׁמַּעֲלִים מַחֲזֶה עָלֶיךָ בִּ"בְּרוֹדְוֵוי". וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ לְנֶגֶד עֵינַי הוֹלֵךְ בַּלַּיְלָה בִּשְׂדֵרוֹת בְּרוֹדְוֵוי, מְחַלֵּק אֶת הַכֶּסֶף שֶׁהִרְוַחְתָּ בַּהוֹפָעָה לַהוֹמְלֵסִים שֶׁל רֹבַע הָ'אַפֶּר וֶוסְט' בְּמַנְהֶטְן, עִם הוֶסְט הַנִּצְחִי שֶׁלְּךָ וְהַכִּפָּה הַזֹּאת שֶׁנִּרְאֵית כְּאִלּוּ קָנִיתָ אוֹתָהּ בַּחֲנוּת מַזְכָּרוֹת לְתַיָּרִים בִּרְחוֹב בֶּן יְהוּדָה.
כְּאִלּוּ לֹא בְּמִקְרֶה… הָיִיתָ תַּיָּר. תַּרְתָּ אַחֲרֵי נְשָׁמוֹת אֲבוּדוֹת, נְשָׁמוֹת שְׁבוּרוֹת.
..
וְלָמָּה הַשִּׁירִים שֶׁלְּךָ כָּל כָּךְ שְׁמֵימִיִּים?
כִּי לֹא הֶחְשַׁבְתָּ אֶת עַצְמְךָ לְמַלְחִין חָשׁוּב. לֹא רָדַפְתָּ אַחֲרֵי לְהִיטִים כְּמוֹ רַבִּים. הָיִיתָ צִנּוֹר. מְחֻבָּר יְשִׁירוֹת
לְהֵיכַל הַנְּגִינָה הַמִּסְתּוֹרִי. רָצִיתָ לִפְתֹּחַ אֶת הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם. לְהָשִׁיב יְהוּדִים הַבַּיְתָה,
לְהָשִׁיב לֶב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם.

פַּעַם בְּאֶמְצַע קַבָּלַת שַׁבָּת בַּכֹּתֶל. וַאֲנַחְנוּ מְקַפְּצִים. רָאִינוּ אִישׁ מִסְתַּכֵּל עָלֵינוּ מִן הַצָּד בְּמִין מֶתַח כָּזֶה.
בְּלִי כִּפָּה. אוּלַי בִּכְלָל הָיָה אֵיזֶה תַּיָּר שֶׁהִגִּיעַ פַּעַם רִאשׁוֹנָה לַתְּפִלָּה.
אֲנִי מוֹדֶה, הִבַּטְתִּי בּוֹ קְצָת מִתְנַשֵּׂא. מַרְאֶה לוֹ אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁלָּנוּ.
בְּסוֹף קַבָּלַת שַׁבָּת, רֶבּ דּוּוִיד חִפֵּשׂ חַזָּן לְעַרְבִית, הִסְתּוֹבֵב אֶל הָאִישׁ הַזֶּה וְאָמַר לוֹ: hey brother you wanna doven? אָחִי, רוֹצֶה לִהְיוֹת הַחַזָּן שֶׁלָּנוּ?
הָיָה לִי בָּרוּר שֶׁרַק תַּלְמִיד שֶׁלְּךָ יָכוֹל לוֹמַר דָּבָר כָּזֶה. אַתָּה תָּמִיד נָתַתָּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כָּבוֹד לְכֻלָּם.
תָּמִיד נָגַעְתָּ "מֵעֵבֶר". רָצִיתָ לָקַחַת אֶת כֻּלָּנוּ "מֵעֵבֶר לָעוֹלָם הַזֶּה".

רֶבּ שְׁלֹמֹה, הַיּוֹם אַתָּה שָׁם לְמַעְלָה. אֲבָל עֲדַיִן מְגַלִּים שִׁירִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּךָ, נִגּוּנִים שֶׁהִסְתַּתְּרוּ.
אָז כְּמוֹ שֶׁאַתָּה עֲדַיִן כּוֹתֵב שִׁירִים שָׁם לְמַעְלָה, דַּע לְךָ, עֲדַיִן צְרִיכִים אוֹתְךָ פֹּה, שֶׁתְּלַמֵּד אוֹתָנוּ וְתִקַּח אוֹתָנוּ מֵעֵבֶר
לִרְאוֹת מֵעֵבֶר, לִרְצוֹת מֵעֵבֶר, לֶאֱהֹב מֵעֵבֶר.

בְּאַהֲבָה,
אַהֲרֹן